Иврит
שמי נעמה. אני בת שלושים וארבע, ועד לפני חצי שנה הייתי בטוחה שהחיים שלי יציבים, מסודרים וכמעט מושלמים.
לפעמים הלב נשבר בשקט כזה… שאפילו הנשמה לא מספיקה לצעוק. עמדתי שם ולא הצלחתי לנשום. לא בגלל האולם המפואר.
אני בן 46. אם מישהו היה שואל אותי לפני כמה חודשים איך נראים החיים שלי, הייתי עונה בלי לחשוב פעמיים: רגילים.
אני בן 52. ואם להיות כנה, תמיד חשבתי שאני מבין היטב איך אמורים להיראות חיי זוגיות “נכונים”, במיוחד בכל
“יש כאב שאמא לוקחת איתה לישון כל לילה… גם אם אף אחד בעולם לא רואה אותו.” הדמעות כבר
הייתי בת חמישים ושמונה כשפגשתי את האישה שממנה לקחתי פעם את בעלה. רק באותו רגע הבנתי מה באמת עלה לה האושר שלי.
לא בכיתי כשגיליתי את האמת. בכיתי שבועות אחר כך. עמדתי לבד במטבח, מוקדם בבוקר, והכנתי קפה. בלי לחשוב הוצאתי
הדמעות הראשונות זלגו מעיניי עוד לפני שפקחתי אותן. לפעמים רגע אחד משנה חיים שלמים. ולפעמים האמת
לפעמים הדמעות הכי כואבות הן לא אלה שיורדות מהעיניים. אלא אלה שנשארות בפנים במשך שנים. ואז, ברגע אחד
נועה הבינה רק אחר כך, כשהכול כבר נרגע, שהיא לא באמת שמעה את אמה כל הדרך עד היציאה.רק נשימות קטנות.