Иврит
אני זוכרת את הרגע הזה כאילו הזמן עצמו עצר לנשום. לא בגלל האנשים. לא בגלל המקום. אלא בגלל אישה אחת קטנה
המלך עדיין כרע מולי. היד שלו רעדה כשנגעה בתליון הירח הקטן שהסתתר מתחת לצווארון שלי. הוא לא הסיר ממני
הדבר שהכי קשה לשאת הוא לא הנפילה. אלא הרגע שבו את מבינה שאף אחד לא מתכוון לעזור לך לקום. שקט כבד ירד על הלובי.
“יש כאב שאף אמא לא מוכנה אליו,” לחשה מרים לעצמה, כשאחזה במזוודה הישנה בכל הכוח.
הוא כבר התרגל לזה. למבטי האנשים. לשתיקות שנפלו בכל מקום שנכנס אליו. להורים שמיד מקרבים את הילדים אליהם.
לפעמים הדמעות מגיעות דווקא ברגעים היפים ביותר. יש כאב שאישה נושאת בלב שנים ארוכות, בשקט, בלי להתלונן.
הלב של דוד כהן פעם כל כך חזק, שהוא כמעט שכח לנשום. הוא רצה לדבר. להסביר. לשאול.אבל המילים נתקעו לו בגרון
“מה שהכי כאב לי,” לחשה אווה לעצמה באותו לילה, “זה לא שאנשים הפסיקו לראות אותי…
הלב שלו דפק כל כך חזק שהוא כמעט לא שמע את העולם סביבו. ״הילד הזה גר אצלנו…״ המילים של הילדה הקטנה נתקעו
אני עדיין לא מצליחה לשכוח את הרגע ההוא שבו הבנתי כמה לב יכול להישבר בשקט. עמדתי מאחורי הדלפק בתחנת הדלק