יש רגעים בחיים שבהם הלב לא נשבר ברעש. הוא נשבר בשקט. עם חיוך אחד של מישהי אחרת. עם זוג מספריים.
הטלפון עדיין רעד ביד שלה כשנועה שמעה את הנשימה בצד השני של הקו.אבל מה שכאב באמת — לא היה הקול.
חשבתי בגיל 36 שכבר הבנתי איך החיים עובדים. שאני יודע להבדיל בין אהבה אמיתית… לבין להפוך להיות פשוט ארנק
אני בן חמישים וארבע. יש לי עודף משקל. השיער שלי כבר מזמן התחיל להלבין. וכשאני מסתכל במראה, אני לא רואה
הוא ישב מולי בבית הקפה והסתכל עליי כאילו אני אמורה להתבייש במשהו. — “בשביל מה לי להיות מטפלת לסבא בן
שירה הצליחה להיכנס למחסן רק שנייה לפני שהמפתח הסתובב במנעול. היא הצמידה את הגב למדפים עם הצנצנות, עצרה
קוראים לי ליאת. במשך שנים חשבתי שככה נראים החיים. לא מאושרים במיוחד, לא אומללים לגמרי — פשוט חיים.
היא לא בכתה כששמעה את בעלה קורא לה “מעץ” בשיחת טלפון. הכאב הכי גדול הוא לא צעקה — אלא כשמקטינים אותך
ביום החתונה שלי, סבא שלי הניח בשקט בכף ידי פנקס חיסכון ישן. הנייר היה מצהיב, הכריכה שחוקה, כאילו עבר
קוראים לי דניאל, אני בן 48, ואם יש משהו שלמדתי אחרי שנים של גירושים, דייטים כושלים ושיחות שנגמרות בלי
