Иврит

חמש שנים עברו מאז אותו לילה שבו הבית שלי בתל אביב הפך לשקט מדי. חמש שנים שבהן למדתי לנשום מחדש — לאט

הוא סגר את דלת הרכב לאט מדי. לא בגלל עייפות — אלא בגלל תחושה מוזרה שלא הצליח להסביר אפילו לעצמו.

השתררה דממה באולם. לא דממה של נימוס — אלא כזו שמגיעה כשמשהו נשבר מבפנים. עומר הביט בי, והחיוך שלו נעלם

האולם השתתק. אפילו הכינורות הפסיקו לנגן. הילדה הקטנה עמדה מול הפסנתר הגדול, יחפה, בשמלה פשוטה שכבר הייתה

“חשבתי שהשכנים עברו דירה באמצע הלילה. חשבתי שהם לקחו הכול… עד ששמעתי יללה מאחורי הגדר.” הבית ליד שלי

הכול התחיל בלילה רגיל לגמרי. שכונה שקטה, בתים עם אורות חמים, ורוח קלה שמזיזה עלים על המדרכה כאילו גם

יש רגעים שבהם החיים לא נשברים בבת אחת — אלא לאט, בשקט, כאילו מישהו מכבה אור בחדר שאתה עדיין עומד בו.

דניאל כהן היה רגיל לכך שאנשים משתתקים כשהוא נכנס לחדר.במשך עשרים שנה הוא בנה לעצמו שם של אדם שלא מפסיד.

לפעמים רגע אחד ביער משנה אדם לנצח… ולנטינה הייתה רק בת 12, ילדה שקטה מהכפר הקטן שבקצה היער.

ברגע שהילד דיבר… הזמן נעצר בלובי המלון. לא באמת, כמובן. האנשים המשיכו ללכת, כוסות התנגשו ברכות, צחוק