Иврит

רחל לא זכרה מתי בפעם האחרונה שתתה את הקפה שלה כשהוא עדיין חם. בכל בוקר היא הייתה מתעוררת לפני שש.

הבית היה שקט מדי. שקט מהסוג שלאט לאט לומדים לפחד ממנו. הקערה עדיין עמדה בפינה של המטבח, כאילו מישהו עוד

רחל תמיד אהבה להיות סבתא. מהרגע שנולדה הנכדה הראשונה שלה, היא הרגישה כאילו הלב שלה גדל בעוד חדר.

השתיקה באולם נמשכה כמה שניות יותר מדי. אבל אלה היו בדיוק השניות שאני חיכיתי להן כל החיים. אבא שלי הביט

הרחוב שבו זה קרה היה רגיל לגמרי. ילדים חוזרים מבית הספר, הורים ממהרים עם שקיות, ורוח קלה של אחר צהריים

חשבתי שהשכנים פשוט עברו דירה. ככה זה נראה בהתחלה — יום אחד עוד יש אורות בסלון, צחוק חלש מהמרפסת, ריח

המשפט האחרון נקטע באוויר כמו נשימה שלא הושלמה. „קוראים לי לא רק נועה רפאלי.” האולם כולו קפא.

איתן לא ישן באותו לילה. הטעם של המרק עוד בער בו, כאילו מישהו פתח דלת ישנה בתוך הנשמה שלו וגרר ממנו זיכרונות

שקט מוזר השתרר אחרי המשפט האחרון של אמא שלי. לא מהסוג שנובע מהפתעה.אלא מהסוג שנופל כשמשהו סדוק סוף־סוף

השם “נועה” הדהד בחדר כמו מכה שקטה בקיר. אבא שלי לא הרים את הקול. זה היה גרוע יותר.כשהוא דיבר בשקט — כולם