Иврит

לפעמים אדם מחזיק מעמד שנים.   ואז מילה אחת שוברת אותו.   לאה כהן ישבה בשקט במרכז החנות.  

“אני חושבת שלא אסלח לעצמי על זה לעולם…”   אלה היו המילים הראשונות שאמרה דנה באותו בוקר.

היא לא סיפרה לאיש כמה זה כואב, כשזיכרון מתחיל לחזור — אבל לאט מדי, כאילו הוא מפחד ממך בדיוק כמו שאת מפחדת ממנו.

נועה לא סיפרה לאף אחד איך זה מרגיש לעמוד שוב לבד מול גדר סגורה. גם אחרי אותו יום, גם אחרי שחייכו אליה

יש רגעים שבהם את מגלה שלא באמת המשכת הלאה. רק למדת לחיות ליד הכאב, לא דרכו. כך הרגשתי כשישבתי שוב לבד

לפעמים האמת מגיעה לא במילים. לפעמים היא מגיעה בדמעות של אדם שלא בכה עשרים שנה. ואותו ערב, כשיונתן ברק

“יש לילות שאדם לא שוכח לעולם. לא בגלל מה שקרה בהם. אלא בגלל מי שפגש.” יואב לביא חשב שהסיפור

לפעמים ילדים לא בוכים בגלל מה שאומרים להם. הם בוכים בגלל מה שהם מפסיקים לומר. ורק שנים אחר כך מבוגרים

“יש פצעים שלא מדממים, אבל הם כואבים כל החיים.” אליסה הבינה את זה באותו לילה. היא ישבה לבדה

הווידוי שלה שבר את הלב של כולם. “לא ברחתי בשביל עצמי,” מרים לחשה בין הדמעות. “